Otzarot-Article

סִפּוּר רוֹוֵחַ בְּקֶרֶב יְהוּדֵי תּוּנִיסְיָה: מַעֲשֶׂה, וְאוּלַי אַךְ מָשָׁל הָיָה, בִּיהוּדִי עָנִי, שֶׁפָּנָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אֶל רֵעֵהוּ הֶעָשִׁיר וְאָמַר לוֹ: "הֲרֵי חַיָּב אַתָּה לִתְמֹךְ בִּי בְּהוֹצָאוֹת הֶחָג. וְהִנֵּה, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כֶּסֶף, רַק הַשְׁאֵל לִי אֶת חֲמוֹרְךָ לִימָמָה אַחַת". נֵאוֹת הֶעָשִׁיר. לָקַח הֶעָנִי אֶת הַחֲמוֹר, הָלַךְ אִתּוֹ לַשּׁוּק, וּמְסָרוֹ לַכָּרוֹז שֶׁיִּמְכְּרוֹ לְכָל הַמַּרְבֶּה בִּמְחִיר. זָכָה בּוֹ עַרְבִי אֶחָד בְּעֶשְׂרִים זְהוּבִים. נָטַל הֶעָנִי אֶת הַזְּהוּבִים, שֶׁיִּהְיוּ לוֹ לְהוֹצָאוֹת הֶחָג, וְעָקַב אַחַר הַקּוֹנֶה עַד לְבֵיתוֹ. בַּלַּיְלָה הִתְגַּנֵּב לַחֲצֵרוֹ, הִתִּיר אֶת הַחֲמוֹר וְהֶחֱזִירוֹ לִבְעָלָיו הַקּוֹדְמִים. שָׁב לַחֲצַר הַקּוֹנֶה, הִכְנִיס רֹאשׁוֹ בְּרִתְמַת הַחֲמוֹר, וְהִמְתִּין.

בַּבֹּקֶר מָצָא הָעַרְבִי אָדָם בִּמְקוֹם חֲמוֹר. נִבְהַל מְאֹד. הִתְחִיל הַחֲמוֹר לְהַסְבִּיר שֶׁהוּא אָדָם שֶׁהַשֵּׁדִים הִתְעַמְּרוּ בּוֹ וַהֲפָכוּהוּ לַחֲמוֹר. נִבְעַת הָעַרְבִי, שֶׁהֶאֱמִין בְּמַעֲשֵׂה שֵׁדִים, הִתִּירוֹ וְצִוָּה עָלָיו לְהִסְתַּלֵּק מִיַּד, אֵינוֹ רוֹצֶה גִּלְגּוּלֵי שֵׁדִים בְּבֵיתוֹ.

הָלַךְ הָאִישׁ, וְחָגַג אֶת הַפֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. עַתָּה יוּבַן מַדּוּעַ בּוֹחֵר אֲנִי לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא סִפּוּר שֶׁלֹּא הָיָה, שֶׁהֲרֵי גֵּזֶל הַגּוֹי - אָסוּר (בָּבָא קַמָּא קיג:). לְפִיכָךְ נִתְיַחֵס לְסִפּוּר זֶה כְּאֶל מָשָׁל בִּלְבַד.

בְּיוֹם הַשּׁוּק הַבָּא הוֹצִיא הֶעָשִׁיר אֶת חֲמוֹרוֹ לִמְכִירָה. וְאוֹתוֹ עַרְבִי שֶׁהָיָה עֲדַיִן זָקוּק לַחֲמוֹר, בָּא לַשּׁוּק. בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַחֲמוֹר, זִהָה אוֹתוֹ מִיַּד. חִיֵּךְ לְעַצְמוֹ בְּיַדְעָנוּת, גָּחַן לְאָזְנוֹ הָאֲרֻכָּה וְלָחַשׁ לְתוֹכָהּ: "חֲבִיבִי, יִקְנֶה אוֹתְךָ מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירְךָ. אוֹתִי, לֹא תְּסַדֵּר שֵׁנִית..."

הַסִּפּוּר מַעֲלֶה חִיּוּךְ. אֲבָל בְּמַבָּט שֵׁנִי הַחִיּוּךְ נֶעְלָם.

חָגַגְנוּ אֶת חַג הַחֵרוּת. חֵרוּת מִמִּצְרַיִם וּמִפַּרְעֹה, שֶׁהָרַמְבַּ"ם זַצַ"ל כּוֹתֵב (בְּאִגַּרְתּוֹ לִבְנוֹ), שֶׁהֵם מְסַמְּלֵי הַיֵּצֶר הָרַע וְכֹחוֹתָיו. תּוֹעֲבוֹת מִצְרַיִם וּמ"ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָתָהּ. חָגַגְנוּ אֶת הַשִּׁחְרוּר בְּשָׁבוּעַ נַעֲלֶה שֶׁל קְדֻשָּׁה וְטֹהַר, וּמִצְווֹת כֹּה רַבּוֹת. הֵבַנּוּ, כַּמָּה שְׁקוּעִים הָיִינוּ בְּעוֹלַם הַחֻלִּין וְהַחָמְרִיּוּת. בְּמַדְמֵנַת הַמִּצְרִים. וְעַתָּה מָה? כִּכְלוֹת הֶחָג, עִם צֵאתוֹ, הֵן נִמְצָא שֶׁהַ"חֲמוֹר" וְהַחָמְרִיּוּת עוֹמְדִים שׁוּב לִמְכִירָה?

כְּלוּם "יְסַדְּרוּ" אוֹתָנוּ שֵׁנִית?

הַאִם לֹא נִהְיֶה לְפָחוֹת כְּאוֹתוֹ עַרְבִי?!... (מַעְיַן הַמּוֹעֵד)

	אחרי מות - קדושים תש"פ
	הַיִּסּוּרִים - חֵלֶק מִבִּנְיַן אִישִׁיּוּתֵנוּ
	לֵיל הַסֵּדֶר הִנֵּה זֶה בָּא סִפּוּר רוֹוֵחַ בְּקֶרֶב יְהוּדֵי תּוּנִיסְיָה: מַעֲשֶׂה, וְאוּלַי אַךְ מָשָׁל הָיָה, בִּיהוּדִי עָנִי, שֶׁפָּנָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אֶל רֵעֵהוּ הֶעָשִׁיר וְאָמַר לוֹ: "הֲרֵי חַיָּב אַתָּה לִתְמֹךְ בִּי בְּהוֹצָאוֹת הֶחָג. וְהִנֵּה, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כֶּסֶף, רַק הַשְׁאֵל לִי אֶת חֲמוֹרְךָ לִימָמָה אַחַת". נֵאוֹת הֶעָשִׁיר. לָקַח הֶעָנִי אֶת הַחֲמוֹר, הָלַךְ אִתּוֹ לַשּׁוּק, וּמְסָרוֹ לַכָּרוֹז שֶׁיִּמְכְּרוֹ לְכָל הַמַּרְבֶּה בִּמְחִיר. זָכָה בּוֹ עַרְבִי אֶחָד בְּעֶשְׂרִים זְהוּבִים. נָטַל הֶעָנִי אֶת הַזְּהוּבִים, שֶׁיִּהְיוּ לוֹ לְהוֹצָאוֹת הֶחָג, וְעָקַב אַחַר הַקּוֹנֶה עַד לְבֵיתוֹ. בַּלַּיְלָה הִתְגַּנֵּב לַחֲצֵרוֹ, הִתִּיר אֶת הַחֲמוֹר וְהֶחֱזִירוֹ לִבְעָלָיו הַקּוֹדְמִים. שָׁב לַחֲצַר הַקּוֹנֶה, הִכְנִיס רֹאשׁוֹ בְּרִתְמַת הַחֲמוֹר, וְהִמְתִּין. בַּבֹּקֶר מָצָא הָעַרְבִי אָדָם בִּמְקוֹם חֲמוֹר. נִבְהַל מְאֹד. הִתְחִיל הַחֲמוֹר לְהַסְבִּיר שֶׁהוּא אָדָם שֶׁהַשֵּׁדִים הִתְעַמְּרוּ בּוֹ וַהֲפָכוּהוּ לַחֲמוֹר. נִבְעַת הָעַרְבִי, שֶׁהֶאֱמִין בְּמַעֲשֵׂה שֵׁדִים, הִתִּירוֹ וְצִוָּה עָלָיו לְהִסְתַּלֵּק מִיַּד, אֵינוֹ רוֹצֶה גִּלְגּוּלֵי שֵׁדִים בְּבֵיתוֹ. הָלַךְ הָאִישׁ, וְחָגַג אֶת הַפֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. עַתָּה יוּבַן מַדּוּעַ בּוֹחֵר אֲנִי לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא סִפּוּר שֶׁלֹּא הָיָה, שֶׁהֲרֵי גֵּזֶל הַגּוֹי - אָסוּר (בָּבָא קַמָּא קיג:). לְפִיכָךְ נִתְיַחֵס לְסִפּוּר זֶה כְּאֶל מָשָׁל בִּלְבַד. בְּיוֹם הַשּׁוּק הַבָּא הוֹצִיא הֶעָשִׁיר אֶת חֲמוֹרוֹ לִמְכִירָה. וְאוֹתוֹ עַרְבִי שֶׁהָיָה עֲדַיִן זָקוּק לַחֲמוֹר, בָּא לַשּׁוּק. בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַחֲמוֹר, זִהָה אוֹתוֹ מִיַּד. חִיֵּךְ לְעַצְמוֹ בְּיַדְעָנוּת, גָּחַן לְאָזְנוֹ הָאֲרֻכָּה וְלָחַשׁ לְתוֹכָהּ: "חֲבִיבִי, יִקְנֶה אוֹתְךָ מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירְךָ. אוֹתִי, לֹא תְּסַדֵּר שֵׁנִית..." הַסִּפּוּר מַעֲלֶה חִיּוּךְ. אֲבָל בְּמַבָּט שֵׁנִי הַחִיּוּךְ נֶעְלָם. חָגַגְנוּ אֶת חַג הַחֵרוּת. חֵרוּת מִמִּצְרַיִם וּמִפַּרְעֹה, שֶׁהָרַמְבַּ"ם זַצַ"ל כּוֹתֵב (בְּאִגַּרְתּוֹ לִבְנוֹ), שֶׁהֵם מְסַמְּלֵי הַיֵּצֶר הָרַע וְכֹחוֹתָיו. תּוֹעֲבוֹת מִצְרַיִם וּמ"ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָתָהּ. חָגַגְנוּ אֶת הַשִּׁחְרוּר בְּשָׁבוּעַ נַעֲלֶה שֶׁל קְדֻשָּׁה וְטֹהַר, וּמִצְווֹת כֹּה רַבּוֹת. הֵבַנּוּ, כַּמָּה שְׁקוּעִים הָיִינוּ בְּעוֹלַם הַחֻלִּין וְהַחָמְרִיּוּת. בְּמַדְמֵנַת הַמִּצְרִים. וְעַתָּה מָה? כִּכְלוֹת הֶחָג, עִם צֵאתוֹ, הֵן נִמְצָא שֶׁהַ"חֲמוֹר" וְהַחָמְרִיּוּת עוֹמְדִים שׁוּב לִמְכִירָה? כְּלוּם "יְסַדְּרוּ" אוֹתָנוּ שֵׁנִית? הַאִם לֹא נִהְיֶה לְפָחוֹת כְּאוֹתוֹ עַרְבִי?!... (מַעְיַן הַמּוֹעֵד)