Otzarot-Article

"וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ו-יא) בַּגְּמָרָא (ב"ק סב.) נֶחְלְקוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ הַמִּלָּה "חָמָס". הַאִם חַמְסָן הוּא אָדָם הַמַּכְרִיחַ אַחֵר לִמְכֹּר לוֹ חֵפֶץ נֶגֶד רְצוֹנוֹ, אוֹ שֶׁחַמְסָן גּוֹזֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בְּעוֹד הַגַּזְלָן גּוֹזֵל מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וָמַעְלָה.

וְנִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה: אִם הַמַּבּוּל הִגִּיעַ עַל כָּךְ שֶׁאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ חוֹמְסִים בַּעַל חֲנוּת בִּגְזֵלָה שֶׁל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לִתְבֹּעַ אוֹתָם בְּבֵית דִּין כִּי מְדֻבָּר בְּגֶזֶל שֶׁל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, וְכָל מַה שֶּׁנּוֹתַר לוֹ זֶה רַק לִצְעֹק "חָמָס" – מַה חֶטְאוֹ שֶׁל בַּעַל הַחֲנוּת עַצְמוֹ שֶׁאַף הוּא נֶעֱנַשׁ עִמָּהֶם?

הַתְּשׁוּבָה לְכָךְ הִיא, שֶׁאָמְנָם בַּחֲנוּתוֹ שֶׁלּוֹ הוּא הָיָה עוֹמֵד וְצוֹעֵק "חָמָס", אֲבָל גַּם הוּא חָמַס פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בַּחֲנוּיוֹת אֲחֵרוֹת...

הַ'בֶּן אִישׁ חַי' מְסַפֵּר עַל גַּנָּב אֶחָד שֶׁנִּתְפַּס בִּגְנֵבָתוֹ וְהַמֶּלֶךְ גָּזַר עָלָיו מָוֶת.

טֶרֶם בִּצּוּעַ גְּזַר הַדִּין בִּקֵּשׁ הַגַּנָּב לוֹמַר דְּבָרִים אַחֲרוֹנִים. הָרְשׁוּת נִתְּנָה לוֹ וְהוּא פָּתַח וְאָמַר: מוֹדֶה אֲנִי וּמִתְוַדֶּה עַל חֲטָאַי וּמְקַבֵּל עָלַי אֶת הַדִּין, אֶלָּא שֶׁבִּרְצוֹנִי לוֹמַר דָּבָר אֶחָד, יֵשׁ לִי פַּטֵנְט מְיֻחָד, וּמֵאַחַר שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁאִם יַהַרְגוּ אוֹתִי הַסּוֹד יֵרֵד עַמִּי לַקֶּבֶר, הָיִיתִי רוֹצֶה לְגַלּוֹתוֹ לָכֶם".

"יָפֶה דִּבַּרְתָּ", אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, "מַהוּ הַפַּטֵנְט שֶׁבְּיָדְךָ?"

עָנָה הַגַּנָּב: "יוֹדֵעַ אֲנִי לָקַחַת גַּרְעִין שֶׁל פְּרִי, לְבַשֵּׁל אוֹתוֹ עִם סַמְמָנִים שׁוֹנִים וּלְהַטְמִין אֶת הַתַּעֲרֹבֶת בָּאֲדָמָה, וּלְאַחַר דַּקּוֹת סְפוּרוֹת צוֹמֵחַ אִילָן עִם פֵּרוֹת לְתִפְאֶרֶת".

הִתְפַּעֵל הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ מֵהַגַּנָּב לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת דְּבַר הַפֶּלֶא, הַגַּנָּב בִּקֵּשׁ אֶת הֶחֳמָרִים, וּמִשֶּׁהֻבְאוּ לוֹ הוּא נִגַּשׁ לַמְּלָאכָה.

לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַגַּנָּב לְהָכִין אֶת הַתַּעֲרֹבֶת, אָמַר: "יֵשׁ רַק בְּעָיָה קְטַנָּה. אֶת הַתַּעֲרֹבֶת צָרִיךְ לְהַטְמִין בָּאֲדָמָה אָדָם שֶׁלֹּא גָּנַב מֵעוֹדוֹ וְלוּ פְּרוּטָה אַחַת, וַאֲפִילוּ לֹא בְּיַלְדוּתוֹ. אֲנִי", הִתְנַצֵּל, "אֵינִי יָכוֹל לְבַצֵּעַ זֹאת, כַּיָּדוּעַ, אֲבָל אוּלַי הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ יָכוֹל..."

הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ הֶחֱוִיר וְאָמַר בְּחִיּוּךְ מִתְנַצֵּל, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה יֶלֶד נִדְמֶה לוֹ שֶּׁגָּנַב גֻּלָּה מֵאֵיזֶשֶׁהוּ חָבֵר...

"אוּלַי שַׂר הָאוֹצָר יִתְכַּבֵּד וְיַטְמִין אֶת הַתַּעֲרֹבֶת", בִּקֵּשׁ הַגַּנָּב, אַךְ שַׂר הָאוֹצָר סֵרֵב: "חֲבָל שֶׁאֶהֱרֹס אֶת הַפַּטֵנְט בְּמוֹ יָדַי, הֵן אֲנִי מִתְעַסֵּק עִם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כֶּסֶף, וּמִי יוֹדֵעַ... אֲנִי מַצִּיעַ לְהַעֲנִיק אֶת הַכָּבוֹד הַזֶּה לְשַׂר הַחִנּוּךְ..."

וְכָךְ עָבְרוּ מִשַּׂר לְשַׂר עַד שֶׁהַגַּנָּב הִצִּיעַ אֶת הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

הַמֶּלֶךְ זָע בְּאִי נוֹחוּת וְאָמַר: "כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד נָטַלְתִּי מֵאַבָּא שַׁרְשֶׁרֶת יַהֲלוֹמִים לְלֹא רְשׁוּת. לֹא כְּדַאי שֶׁאֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת!"

פָּנָה הַגַּנָּב לַמֶּלֶךְ וְאָמַר: "הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֵינוֹ נְקִי כַּפַּיִם. גַּם שַׂר הָאוֹצָר לֹא יוּכַל לִרְחֹץ בְּנִקְיוֹן כַּפָּיו. הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ לֹא נָקִי מֵרְבָב, אִם כֵּן, מַדּוּעַ דַּוְקָא אוֹתִי תּוֹלִים?!"

כָּאֵלּוּ הָיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם בִּתְקוּפַת הַמַּבּוּל, הַזּוֹעֲקִים "חָמָס" וּמִתְלוֹנְנִים עַל כָּךְ שֶׁגָּנְבוּ מֵהֶם וְשָׁדְדוּ אוֹתָם, הֵם אֵלּוּ שֶׁהָיוּ חוֹמְסִים אֲחֵרִים בְּמוֹ יְדֵיהֶם. (מָתוֹק הָאוֹר)

	מקץ תשע"ב
	אסור לאב להפלות בין בניו
	מָרָן הָאֲבִי עֶזְרִי זַצַ"ל עָמַד וְתָמַהּ: מִשְׁלָחוֹת שֶׁל אַרְכִיאוֹלוֹגִים חוֹפְרִים בְּתֵל עָפָר, חוֹפְרִים וְחוֹפְרִים וּמְגַלִּים עִיר עַתִּיקָה הַקְּבוּרָה מִתַּחַת לְגִבְעַת הַחוֹל הָעֲצוּמָה "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ו-יא) בַּגְּמָרָא (ב"ק סב.) נֶחְלְקוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ הַמִּלָּה "חָמָס". הַאִם חַמְסָן הוּא אָדָם הַמַּכְרִיחַ אַחֵר לִמְכֹּר לוֹ חֵפֶץ נֶגֶד רְצוֹנוֹ, אוֹ שֶׁחַמְסָן גּוֹזֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בְּעוֹד הַגַּזְלָן גּוֹזֵל מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וָמַעְלָה. וְנִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה: אִם הַמַּבּוּל הִגִּיעַ עַל כָּךְ שֶׁאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ חוֹמְסִים בַּעַל חֲנוּת בִּגְזֵלָה שֶׁל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לִתְבֹּעַ אוֹתָם בְּבֵית דִּין כִּי מְדֻבָּר בְּגֶזֶל שֶׁל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, וְכָל מַה שֶּׁנּוֹתַר לוֹ זֶה רַק לִצְעֹק "חָמָס" – מַה חֶטְאוֹ שֶׁל בַּעַל הַחֲנוּת עַצְמוֹ שֶׁאַף הוּא נֶעֱנַשׁ עִמָּהֶם? הַתְּשׁוּבָה לְכָךְ הִיא, שֶׁאָמְנָם בַּחֲנוּתוֹ שֶׁלּוֹ הוּא הָיָה עוֹמֵד וְצוֹעֵק "חָמָס", אֲבָל גַּם הוּא חָמַס פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בַּחֲנוּיוֹת אֲחֵרוֹת... הַ'בֶּן אִישׁ חַי' מְסַפֵּר עַל גַּנָּב אֶחָד שֶׁנִּתְפַּס בִּגְנֵבָתוֹ וְהַמֶּלֶךְ גָּזַר עָלָיו מָוֶת. טֶרֶם בִּצּוּעַ גְּזַר הַדִּין בִּקֵּשׁ הַגַּנָּב לוֹמַר דְּבָרִים אַחֲרוֹנִים. הָרְשׁוּת נִתְּנָה לוֹ וְהוּא פָּתַח וְאָמַר: מוֹדֶה אֲנִי וּמִתְוַדֶּה עַל חֲטָאַי וּמְקַבֵּל עָלַי אֶת הַדִּין, אֶלָּא שֶׁבִּרְצוֹנִי לוֹמַר דָּבָר אֶחָד, יֵשׁ לִי פַּטֵנְט מְיֻחָד, וּמֵאַחַר שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁאִם יַהַרְגוּ אוֹתִי הַסּוֹד יֵרֵד עַמִּי לַקֶּבֶר, הָיִיתִי רוֹצֶה לְגַלּוֹתוֹ לָכֶם". "יָפֶה דִּבַּרְתָּ", אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, "מַהוּ הַפַּטֵנְט שֶׁבְּיָדְךָ?" עָנָה הַגַּנָּב: "יוֹדֵעַ אֲנִי לָקַחַת גַּרְעִין שֶׁל פְּרִי, לְבַשֵּׁל אוֹתוֹ עִם סַמְמָנִים שׁוֹנִים וּלְהַטְמִין אֶת הַתַּעֲרֹבֶת בָּאֲדָמָה, וּלְאַחַר דַּקּוֹת סְפוּרוֹת צוֹמֵחַ אִילָן עִם פֵּרוֹת לְתִפְאֶרֶת". הִתְפַּעֵל הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ מֵהַגַּנָּב לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת דְּבַר הַפֶּלֶא, הַגַּנָּב בִּקֵּשׁ אֶת הֶחֳמָרִים, וּמִשֶּׁהֻבְאוּ לוֹ הוּא נִגַּשׁ לַמְּלָאכָה. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַגַּנָּב לְהָכִין אֶת הַתַּעֲרֹבֶת, אָמַר: "יֵשׁ רַק בְּעָיָה קְטַנָּה. אֶת הַתַּעֲרֹבֶת צָרִיךְ לְהַטְמִין בָּאֲדָמָה אָדָם שֶׁלֹּא גָּנַב מֵעוֹדוֹ וְלוּ פְּרוּטָה אַחַת, וַאֲפִילוּ לֹא בְּיַלְדוּתוֹ. אֲנִי", הִתְנַצֵּל, "אֵינִי יָכוֹל לְבַצֵּעַ זֹאת, כַּיָּדוּעַ, אֲבָל אוּלַי הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ יָכוֹל..." הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ הֶחֱוִיר וְאָמַר בְּחִיּוּךְ מִתְנַצֵּל, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה יֶלֶד נִדְמֶה לוֹ שֶּׁגָּנַב גֻּלָּה מֵאֵיזֶשֶׁהוּ חָבֵר... "אוּלַי שַׂר הָאוֹצָר יִתְכַּבֵּד וְיַטְמִין אֶת הַתַּעֲרֹבֶת", בִּקֵּשׁ הַגַּנָּב, אַךְ שַׂר הָאוֹצָר סֵרֵב: "חֲבָל שֶׁאֶהֱרֹס אֶת הַפַּטֵנְט בְּמוֹ יָדַי, הֵן אֲנִי מִתְעַסֵּק עִם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כֶּסֶף, וּמִי יוֹדֵעַ... אֲנִי מַצִּיעַ לְהַעֲנִיק אֶת הַכָּבוֹד הַזֶּה לְשַׂר הַחִנּוּךְ..." וְכָךְ עָבְרוּ מִשַּׂר לְשַׂר עַד שֶׁהַגַּנָּב הִצִּיעַ אֶת הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. הַמֶּלֶךְ זָע בְּאִי נוֹחוּת וְאָמַר: "כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד נָטַלְתִּי מֵאַבָּא שַׁרְשֶׁרֶת יַהֲלוֹמִים לְלֹא רְשׁוּת. לֹא כְּדַאי שֶׁאֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת!" פָּנָה הַגַּנָּב לַמֶּלֶךְ וְאָמַר: "הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֵינוֹ נְקִי כַּפַּיִם. גַּם שַׂר הָאוֹצָר לֹא יוּכַל לִרְחֹץ בְּנִקְיוֹן כַּפָּיו. הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ לֹא נָקִי מֵרְבָב, אִם כֵּן, מַדּוּעַ דַּוְקָא אוֹתִי תּוֹלִים?!" כָּאֵלּוּ הָיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם בִּתְקוּפַת הַמַּבּוּל, הַזּוֹעֲקִים "חָמָס" וּמִתְלוֹנְנִים עַל כָּךְ שֶׁגָּנְבוּ מֵהֶם וְשָׁדְדוּ אוֹתָם, הֵם אֵלּוּ שֶׁהָיוּ חוֹמְסִים אֲחֵרִים בְּמוֹ יְדֵיהֶם. (מָתוֹק הָאוֹר)