Otzarot-Article

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (יט-יד) מַדּוּעַ הִדְגִּישָׁה הַתּוֹרָה אֶת אִסּוּר קִלְלַת הַחֵרֵשׁ? וַהֲלֹא אָסוּר לַחֲלוּטִין לְקַלֵּל כָּל יְהוּדִי, וְאֶפְשָׁר הָיָה לִכְתֹּב 'לֹא תְקַלֵּל' וְתוּ לֹא. אֶלָּא, כָּתַב רַבֵּנוּ נִסִּים זַצַ"ל, הָרַ"ן, בִּדְרָשׁוֹתָיו, שֶׁהַתּוֹרָה גִּלְּתָה לָנוּ כָּאן יְסוֹד נִפְלָא.

אִם נִשְׁאַל אֶת עַצְמֵנוּ מַדּוּעַ אָסוּר לִגְנֹב, תִּהְיֶה זוֹ שְׁאֵלָה מוּזָרָה. אָסוּר לִגְנֹב, כִּי אָסוּר לִשְׁלֹחַ יָד בִּרְכוּשׁ הַזּוּלַת; אָסוּר לִפְגֹעַ בּוֹ; אָסוּר לְהַזִּיק לוֹ. וּבְכֵן, אֶת טוֹבָתוֹ שֶׁל מִי דָּרְשָׁה הַתּוֹרָה? אֶת טוֹבָתוֹ שֶׁל הַנִּגְנָב. הוּא הַדִּין, בִּקְלָלָה. מַדּוּעַ אָסוּר לְקַלֵּל? כִּי אָסוּר לְצַעֵר יְהוּדִי, אָסוּר לְהַכְאִיב לוֹ. וְהַשּׁוֹמֵעַ קִלְלָתוֹ, נִפְגַּע. הַדָּבָר חוֹרֶה לוֹ, פּוֹגֵעַ בּוֹ, מַצִּיק, מְדַכְדֵּךְ וּמַכְעִיס.

אִם כָּךְ הַדָּבָר, מַדּוּעַ אָסוּר לְקַלֵּל חֵרֵשׁ?! הֲרֵי אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ... וְעִם זֹאת, מְשַׁכֵּךְ הַמְקַלֵּל בְּאֹפֶן זֶה אֶת כַּעֲסוֹ וּפוֹרֵק אֶת זַעְמוֹ. לִכְאוֹרָה יֵשׁ כָּאן רֶוַח בְּלִי הֶפְסֵד. אֶלָּא שֶׁאִם אָמַרְנוּ כָּךְ, לֹא הֵבַנּוּ אֶל נָכוֹן אֶת מַהוּת הָאִסּוּר.

מֵהָאִסּוּר לְקַלֵּל חֵרֵשׁ נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים, שֶׁהָאִסּוּר לְקַלֵּל אֵינוֹ בִּגְלַל שֶׁהַתּוֹרָה מְרַחֶמֶת עַל הַמִּתְקַלֵּל הַמִּצְטַעֵר, אֶלָּא הִיא חָסָה עַל הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ, הַמַּשְׁחִית אֶת נַפְשׁוֹ בְּעֵת שֶׁמְּקַלֵּל כִּ'נְקָמָה' עַל עָוֶל שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ. הַתּוֹרָה רוֹצָה כִּי הָאָדָם יִלְמַד לְהַבְלִיג, לִסְלֹחַ, לִמְחֹל, וְלֹא לְקַלֵּל גַּם אִם הַמִּתְקַלֵּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ.

נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים אֵפוֹא כִּי גַּם הָאִסּוּר לִגְנֹב וְדוֹמָיו אֵינוֹ רַק לְטוֹבַת הַנִּגְנָב אֶלָּא גַּם לְטוֹבָתוֹ שֶׁל הַגַּנָּב. הַתּוֹרָה דָּאֲגָה לוֹ, לְבַל יַשְׁחִית אֶת נַפְשׁוֹ בִּגְנֵבָה, שֶׁלֹּא יִתְדַּרְדֵּר וְשֶׁלֹּא יֶחֱטָא.

וְזֶה עִקַּר פִּתּוּי הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁמְּשַׁכְנֵעַ אֶת הָאָדָם לַחֲטֹא כָּךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּמַדְרֵגָתוֹ הַנְּמוּכָה. וְהַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "הֵיכַל הַבְּרָכָה" מִקּוֹמַרְנָא זַצַ"ל כָּתַב, שֶׁזּוֹ הוֹרָאַת "הֱוֵי מְחַשֵּׁב שְׂכַר עֲבֵרָה" בַּהֲנָאָתָהּ "כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ", שֶׁתַּפְסִיד עַל יָדָהּ דַּרְגָּתְךָ הָרוּחָנִית. וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק יָדַע סוֹד זֶה וְעָנָה לְאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, שֶׁאִם יֶחֱטָא לֹא יִזְכֶּה עוֹד לְגִלּוּי שְׁכִינָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פז-ה).

מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָב שֶׁהִזְהִיר אֶת בְּנוֹ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ יָחֵף כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְרַגְלוֹ רְסִיס זְכוּכִית. לֹא נִשְׁמַר הַבֵּן, הָלַךְ יָחֵף, נִפְצַע וּבָכָה. גָּעַר בּוֹ הָאָב, נָטַל מִסְפָּרַיִם וּמֶלְקַחַיִם וְחִטֵּט בַּעֲקֵבוֹ לְהוֹצִיא אֶת הָרְסִיס. וְזֶה כָּאַב כָּל כָּךְ! חָבַשׁ אֶת הָרֶגֶל וְשָׁב וְהִזְהִיר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ יָחֵף. עַכְשָׁו, פּוֹחֵד גַּם הַבֵּן. אֲבָל שׁוֹנֶה פַּחַד הַבֵּן מִפַּחַד אָבִיו: הָאָב פּוֹחֵד שֶׁיַּחְדֹּר רְסִיס לָרֶגֶל וְיַרְעִיל אֶת הַגּוּף; יַחְדֹּר, חָלִילָה, לִכְלֵי הַדָּם וְיַעֲשֶׂה שַׁמּוֹת. וְאִלּוּ הַבֵּן פּוֹחֵד שֶׁיִּכְאַב לוֹ בְּתַהֲלִיךְ הַהוֹצָאָה וְהַהַצָּלָה.

כָּךְ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אַב הָרַחֲמָן, דּוֹאֵג וְחָרֵד שֶׁלֹּא נֶחֱטָא, כִּי הַחֵטְא מַשְׁחִית וּמַקְטִין, מְעַוֵּת וּמְדַרְדֵּר. וְאָנוּ - חֲרֵדִים מֵהַיִּסּוּרִים שֶׁבָּאִים בְּעִקְּבוֹתָיו שֶׁהֵם בִּבְחִינַת הַחִלּוּץ וְהָרִפּוּי. וְהַבּוֹרֵא מְבַקֵּשׁ: "מָה ה' שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה", שֶׁגַּם אָנוּ נְפַחֵד מֵהַחֵטְא כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ, מֵהַשְׁחָתָתוֹ.

כְּשֶׁסִּיֵּם הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים מִבְּרִיסְק זַצַ"ל לְהַרְצוֹת אֶת שִׁעוּרוֹ בִּפְנֵי חֲבוּרַת תַּלְמִידָיו הַגְּדוֹלִים, בִּקֵּשׁ תַּלְמִיד אֶחָד לְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ בִּיחִידוּת. אֵין לוֹ בְּרֵירָה, מִלְכַתְּחִלָּה לֹא רָצָה, אֲבָל אֵינוֹ רוֹאֶה מוֹצָא; חַיָּב הוּא לְגַלּוֹת לְרַבּוֹ, שֶׁאֶחָד מִבְּנֵי הַחֲבוּרָה מָכוּר לְחֻלְשָׁה נוֹרָאָה, קוֹרֵא עִתּוֹנִים חִילוֹנִיִּים, הַמְהַוִּים בָּמָה לַהֲסָתָה נֶגֶד הַדָּת וְשׁוֹמְרֶיהָ וְנֶגֶד הָרַבָּנִים וְהוֹרָאוֹתֵיהֶם; לַעַג וְהַכְפָּשָׁה חַסְרֵי רֶסֶן. דִּבְּרוּ עִמּוֹ, וְלַשָּׁוְא, 'עָלָיו זֶה לֹא מַשְׁפִּיעַ, אוֹתוֹ זֶה לֹא יִסְחֹף'... עוֹד טָעַן, כִּי אָדָם צָרִיךְ לָדַעַת מַה חוֹשְׁבִים הָאֲחֵרִים, וּלְגַבֵּשׁ תְּשׁוּבוֹת הוֹלְמוֹת וּמְשַׁכְנְעוֹת. הוּא מְחֻסָּן וְלוֹ מֻתָּר, טַעֲנַת הַתַּלְמִיד שֶׁנִּכְשַׁל.

"טוֹב שֶׁאָמַרְתָּ לִי", הֵשִׁיב הָרַב, "אֲטַפֵּל בְּכָךְ".

לַמָּחֳרָת לְאַחַר הַשִּׁעוּר בִּקֵּשׁ הָרַב מֵאוֹתוֹ בָּחוּר לְהִשָּׁאֵר. כְּשֶׁהָלְכוּ כֻּלָּם, אָמַר: "שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה מִסְתַּכֵּל בְּעִתּוֹנִים חִילוֹנִיִּים" –

"כֵּן, אֲנִי" –

"שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַרְתָּ כִּי לְךָ זֶה לֹא יַזִּיק" –

"כֵּן, אֲנִי" –

"כְּבָר אָמְרוּ חֲכָמִים (פְּסָחִים נד:) שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. יִתָּכֵן שֶׁאַתָּה מְחֻסָּן, אֲנִי הָיִיתִי פּוֹחֵד... אֲבָל תָּמֵהַּ אֲנִי תְּמִיהָה גְּדוֹלָה: גַּם אִם לֹא תֻּשְׁפַּע, וְנַנִּיחַ שֶׁלֹּא תֻּשְׁפַּע, אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל עִתּוֹן חִלּוֹנִי, אֵיךְ אֵינְךָ נִרְתַּע מֵהַצַּחֲנָה?"

"צַחֲנָה?!"

"מָה, אֵינְךָ חָשׁ בַּצַּחֲנָה הָאֲיֻּמָה?!"

"לֹא, אֵינִי חָשׁ בְּשׁוּם צַחֲנָה".

"וְעוֹדְךָ טוֹעֵן שֶׁאַתָּה מְחֻסָּן וְעָלֶיךָ זֶה לֹא מַשְׁפִּיעַ... הֲרֵי זֶה כְּבָר הִשְׁפִּיעַ, הִסְתַּגַּלְתָּ לַצַּחֲנָה!" - - - (מַעְיַן הָאֱמוּנָה)

	בלק תשע"א
	כח בלעם בקללות ולא בברכות
	"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (יט-טו) תּוֹרָתֵנוּ תּוֹרַת חַיִּים נִצְחִית מְצַוָּה אוֹתָנוּ בְּפָרָשָׁתֵנוּ "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (יט-יד) מַדּוּעַ הִדְגִּישָׁה הַתּוֹרָה אֶת אִסּוּר קִלְלַת הַחֵרֵשׁ? וַהֲלֹא אָסוּר לַחֲלוּטִין לְקַלֵּל כָּל יְהוּדִי, וְאֶפְשָׁר הָיָה לִכְתֹּב 'לֹא תְקַלֵּל' וְתוּ לֹא. אֶלָּא, כָּתַב רַבֵּנוּ נִסִּים זַצַ"ל, הָרַ"ן, בִּדְרָשׁוֹתָיו, שֶׁהַתּוֹרָה גִּלְּתָה לָנוּ כָּאן יְסוֹד נִפְלָא. אִם נִשְׁאַל אֶת עַצְמֵנוּ מַדּוּעַ אָסוּר לִגְנֹב, תִּהְיֶה זוֹ שְׁאֵלָה מוּזָרָה. אָסוּר לִגְנֹב, כִּי אָסוּר לִשְׁלֹחַ יָד בִּרְכוּשׁ הַזּוּלַת; אָסוּר לִפְגֹעַ בּוֹ; אָסוּר לְהַזִּיק לוֹ. וּבְכֵן, אֶת טוֹבָתוֹ שֶׁל מִי דָּרְשָׁה הַתּוֹרָה? אֶת טוֹבָתוֹ שֶׁל הַנִּגְנָב. הוּא הַדִּין, בִּקְלָלָה. מַדּוּעַ אָסוּר לְקַלֵּל? כִּי אָסוּר לְצַעֵר יְהוּדִי, אָסוּר לְהַכְאִיב לוֹ. וְהַשּׁוֹמֵעַ קִלְלָתוֹ, נִפְגַּע. הַדָּבָר חוֹרֶה לוֹ, פּוֹגֵעַ בּוֹ, מַצִּיק, מְדַכְדֵּךְ וּמַכְעִיס. אִם כָּךְ הַדָּבָר, מַדּוּעַ אָסוּר לְקַלֵּל חֵרֵשׁ?! הֲרֵי אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ... וְעִם זֹאת, מְשַׁכֵּךְ הַמְקַלֵּל בְּאֹפֶן זֶה אֶת כַּעֲסוֹ וּפוֹרֵק אֶת זַעְמוֹ. לִכְאוֹרָה יֵשׁ כָּאן רֶוַח בְּלִי הֶפְסֵד. אֶלָּא שֶׁאִם אָמַרְנוּ כָּךְ, לֹא הֵבַנּוּ אֶל נָכוֹן אֶת מַהוּת הָאִסּוּר. מֵהָאִסּוּר לְקַלֵּל חֵרֵשׁ נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים, שֶׁהָאִסּוּר לְקַלֵּל אֵינוֹ בִּגְלַל שֶׁהַתּוֹרָה מְרַחֶמֶת עַל הַמִּתְקַלֵּל הַמִּצְטַעֵר, אֶלָּא הִיא חָסָה עַל הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ, הַמַּשְׁחִית אֶת נַפְשׁוֹ בְּעֵת שֶׁמְּקַלֵּל כִּ'נְקָמָה' עַל עָוֶל שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ. הַתּוֹרָה רוֹצָה כִּי הָאָדָם יִלְמַד לְהַבְלִיג, לִסְלֹחַ, לִמְחֹל, וְלֹא לְקַלֵּל גַּם אִם הַמִּתְקַלֵּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ. נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים אֵפוֹא כִּי גַּם הָאִסּוּר לִגְנֹב וְדוֹמָיו אֵינוֹ רַק לְטוֹבַת הַנִּגְנָב אֶלָּא גַּם לְטוֹבָתוֹ שֶׁל הַגַּנָּב. הַתּוֹרָה דָּאֲגָה לוֹ, לְבַל יַשְׁחִית אֶת נַפְשׁוֹ בִּגְנֵבָה, שֶׁלֹּא יִתְדַּרְדֵּר וְשֶׁלֹּא יֶחֱטָא. וְזֶה עִקַּר פִּתּוּי הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁמְּשַׁכְנֵעַ אֶת הָאָדָם לַחֲטֹא כָּךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּמַדְרֵגָתוֹ הַנְּמוּכָה. וְהַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "הֵיכַל הַבְּרָכָה" מִקּוֹמַרְנָא זַצַ"ל כָּתַב, שֶׁזּוֹ הוֹרָאַת "הֱוֵי מְחַשֵּׁב שְׂכַר עֲבֵרָה" בַּהֲנָאָתָהּ "כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ", שֶׁתַּפְסִיד עַל יָדָהּ דַּרְגָּתְךָ הָרוּחָנִית. וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק יָדַע סוֹד זֶה וְעָנָה לְאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, שֶׁאִם יֶחֱטָא לֹא יִזְכֶּה עוֹד לְגִלּוּי שְׁכִינָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פז-ה). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָב שֶׁהִזְהִיר אֶת בְּנוֹ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ יָחֵף כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְרַגְלוֹ רְסִיס זְכוּכִית. לֹא נִשְׁמַר הַבֵּן, הָלַךְ יָחֵף, נִפְצַע וּבָכָה. גָּעַר בּוֹ הָאָב, נָטַל מִסְפָּרַיִם וּמֶלְקַחַיִם וְחִטֵּט בַּעֲקֵבוֹ לְהוֹצִיא אֶת הָרְסִיס. וְזֶה כָּאַב כָּל כָּךְ! חָבַשׁ אֶת הָרֶגֶל וְשָׁב וְהִזְהִיר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ יָחֵף. עַכְשָׁו, פּוֹחֵד גַּם הַבֵּן. אֲבָל שׁוֹנֶה פַּחַד הַבֵּן מִפַּחַד אָבִיו: הָאָב פּוֹחֵד שֶׁיַּחְדֹּר רְסִיס לָרֶגֶל וְיַרְעִיל אֶת הַגּוּף; יַחְדֹּר, חָלִילָה, לִכְלֵי הַדָּם וְיַעֲשֶׂה שַׁמּוֹת. וְאִלּוּ הַבֵּן פּוֹחֵד שֶׁיִּכְאַב לוֹ בְּתַהֲלִיךְ הַהוֹצָאָה וְהַהַצָּלָה. כָּךְ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אַב הָרַחֲמָן, דּוֹאֵג וְחָרֵד שֶׁלֹּא נֶחֱטָא, כִּי הַחֵטְא מַשְׁחִית וּמַקְטִין, מְעַוֵּת וּמְדַרְדֵּר. וְאָנוּ - חֲרֵדִים מֵהַיִּסּוּרִים שֶׁבָּאִים בְּעִקְּבוֹתָיו שֶׁהֵם בִּבְחִינַת הַחִלּוּץ וְהָרִפּוּי. וְהַבּוֹרֵא מְבַקֵּשׁ: "מָה ה' שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה", שֶׁגַּם אָנוּ נְפַחֵד מֵהַחֵטְא כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ, מֵהַשְׁחָתָתוֹ. כְּשֶׁסִּיֵּם הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים מִבְּרִיסְק זַצַ"ל לְהַרְצוֹת אֶת שִׁעוּרוֹ בִּפְנֵי חֲבוּרַת תַּלְמִידָיו הַגְּדוֹלִים, בִּקֵּשׁ תַּלְמִיד אֶחָד לְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ בִּיחִידוּת. אֵין לוֹ בְּרֵירָה, מִלְכַתְּחִלָּה לֹא רָצָה, אֲבָל אֵינוֹ רוֹאֶה מוֹצָא; חַיָּב הוּא לְגַלּוֹת לְרַבּוֹ, שֶׁאֶחָד מִבְּנֵי הַחֲבוּרָה מָכוּר לְחֻלְשָׁה נוֹרָאָה, קוֹרֵא עִתּוֹנִים חִילוֹנִיִּים, הַמְהַוִּים בָּמָה לַהֲסָתָה נֶגֶד הַדָּת וְשׁוֹמְרֶיהָ וְנֶגֶד הָרַבָּנִים וְהוֹרָאוֹתֵיהֶם; לַעַג וְהַכְפָּשָׁה חַסְרֵי רֶסֶן. דִּבְּרוּ עִמּוֹ, וְלַשָּׁוְא, 'עָלָיו זֶה לֹא מַשְׁפִּיעַ, אוֹתוֹ זֶה לֹא יִסְחֹף'... עוֹד טָעַן, כִּי אָדָם צָרִיךְ לָדַעַת מַה חוֹשְׁבִים הָאֲחֵרִים, וּלְגַבֵּשׁ תְּשׁוּבוֹת הוֹלְמוֹת וּמְשַׁכְנְעוֹת. הוּא מְחֻסָּן וְלוֹ מֻתָּר, טַעֲנַת הַתַּלְמִיד שֶׁנִּכְשַׁל. "טוֹב שֶׁאָמַרְתָּ לִי", הֵשִׁיב הָרַב, "אֲטַפֵּל בְּכָךְ". לַמָּחֳרָת לְאַחַר הַשִּׁעוּר בִּקֵּשׁ הָרַב מֵאוֹתוֹ בָּחוּר לְהִשָּׁאֵר. כְּשֶׁהָלְכוּ כֻּלָּם, אָמַר: "שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה מִסְתַּכֵּל בְּעִתּוֹנִים חִילוֹנִיִּים" – "כֵּן, אֲנִי" – "שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַרְתָּ כִּי לְךָ זֶה לֹא יַזִּיק" – "כֵּן, אֲנִי" – "כְּבָר אָמְרוּ חֲכָמִים (פְּסָחִים נד:) שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. יִתָּכֵן שֶׁאַתָּה מְחֻסָּן, אֲנִי הָיִיתִי פּוֹחֵד... אֲבָל תָּמֵהַּ אֲנִי תְּמִיהָה גְּדוֹלָה: גַּם אִם לֹא תֻּשְׁפַּע, וְנַנִּיחַ שֶׁלֹּא תֻּשְׁפַּע, אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל עִתּוֹן חִלּוֹנִי, אֵיךְ אֵינְךָ נִרְתַּע מֵהַצַּחֲנָה?" "צַחֲנָה?!" "מָה, אֵינְךָ חָשׁ בַּצַּחֲנָה הָאֲיֻּמָה?!" "לֹא, אֵינִי חָשׁ בְּשׁוּם צַחֲנָה". "וְעוֹדְךָ טוֹעֵן שֶׁאַתָּה מְחֻסָּן וְעָלֶיךָ זֶה לֹא מַשְׁפִּיעַ... הֲרֵי זֶה כְּבָר הִשְׁפִּיעַ, הִסְתַּגַּלְתָּ לַצַּחֲנָה!" - - - (מַעְיַן הָאֱמוּנָה)