נצבים
תשס"ח
"בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך" (ג-יז) בעבר, היה האדם בגן העדן. עם בוא הגאולה הקרובה נשוב לאותו מצב נפלא. אבל באמצע, נגזר עלינו לאכול לחמנו בזעת אפינו, לעמול לפרנסתנו. עוד נגזר עלינו: "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך". גזירה זו עוררה את תמיהתו של הגאון הקדוש רבי שלמה אפרים זצ"ל בעל "עוללות אפרים": על הפרנסה עמלים קשות, קשה היא כקריעת ים סוף. אבל לאכול – הרי אוכלים בשמחה! "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו!" לא זו בלבד, אלא ככל שהעמל רב יותר, כך מרקיעה השמחה ביבולו. מה פשר הגזירה של "בעיצבון תאכלנה"?
שאלה נפלאה, והוא הקדים לתירוצו עליה משל נאה, ממשלי רבינו הרמב"ם זצ"ל (במורה נבוכים ג-ח).
מעשה במלך שישב למשפט. ראשון הובא לפניו אחד השרים.
"מה הענין", שאל המלך.
"סוס אביר הובא לעיר הבירה והוצע למכירה. ביקשנו לרוכשו לאורוות המלך, והשר הוסיף על מחירו ורכשו לעצמו!".
"כך!" קרא המלך, "ומדוע הובא לכאן העבד?"
"ממשרתי הארמון הוא, ונתפס מתנמנם בשעת עבודתו!" השיבו.
"כך... ובכן, הורידו את שניהם אל האורוות, ויעסקו כל היום בפינוי הדומן והרפש", פסק המלך.
פני השר חוורו: בזיון שכזה! ופני העבד אורו: כבר חשש שדינו ייחרץ למלקות כואבות או יגזר למאסר בצינוק, והנה נקצב לו עונש כה קל.
מיד הורידום לרחבת האורוות. נתנו בידם אתים ודליים וציוום לפנות את הגללים. השר נטל את הכלים בקצות אצבעותיו, בהבעת סלידה, ומיהר אתם לפינה חבויה כדי שלא תשזפנו עיין בעלבונו ובבושתו. הוא השתדל לשמור על נקיון ידיו ובגדיו, ופינה בזהירות מעט גללים למקום קרוב כדי לצאת ידי חובה. המתין בכליון עינים לשקיעת החמה, להתרחץ ולמחות את הריחות והחרפה...
העבד, לעומתו, שש ועלז. שמח על העבודה הקלה והתפלש במדמנה בפרהסיה ובקולות צהלה.
זה המשל, אמר הרמב"ם, והנמשל היא ההתייחסות לצרכי הגוף ההכרחיים, ובה יבחן האדם: החכם עיניו בראשו, ומעיינו – בקנייני החכמה. העיסוק בענייני הפרנסה וצרכי הגוף הוא כעין "רע הכרחי" שאי אפשר בלעדיו, גזירת מלך שיש לקצר בה ככל האפשר, ובוודאי שאין לעשותה לעיקר ולמשוש החיים. העיקר היא אותה שעה של התעלות, כפי שרבינו יהודה הלוי זצ"ל (בספר הכוזרי ג-ה) קרא לתפילה בשם: "פרי היום", שכל שאר שעות היום הן לגביה כקליפה בלבד. שיעור התורה בערב הוא שיאו של יום, השבת הקדושה היא שיאו של השבוע, והחגים הנפלאים – שיא השנה.
אדם כזה לא זו בלבד שיקבל שכר עבור שעות התפילה והלימוד, השבתות והחגים, אלא יקבל שכר גם עבור כל שעות העבודה. כי הלא הופך הוא להיות "יששכר וזבולון" בגוף אחד, ובכל שעות היום מופנה מבטו לאותה שעה של התעלות, שהיא יפה מכל חיי העולם הבא.
אך יש כאלו השמחים בעיסוקם בהבלים וששים בפיטום צרכי הגוף. וכלשון בעל "חובות הלבבות" (שער הפרישות ב), עושים הם את "בטניהם אלוהיהם, ותורתם מלבושיהם (וזו תורה שלמה, על פי כל צווי האופנה, דקדוקיה והידוריה...) ומוסרם – חיזוק משכנותיהם", ועושים זאת בפרהסיה, ברוב המולה, בהפגנתיות ובשקיקה...
על כן, הזהירה התורה את אדם הראשון, בגירושו מגן העדן ובצאתו אל החיים ותלאותיהם: חייב תהיה לעמול ולהתפרנס, ולעסוק כביכול בזבל, אך ראה נא שלא תתפלש בו. אל תתמכר אליו, אלא "בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך", אל תשים עליה דגש ואל תעשה עיקר. לא באוכל תשמח. לא הוא עיקר החיים. אין הוא אלא אמצעי. ולשמוח – תשמח בקדושת השבת, בשמיעת הפרשה, בתפילה ובלימוד התורה! (מעין השבוע)
