Otzarot-Article

"בראשית" (א-א) סימן שלם בשולחן ערוך (אורח חיים רפ"ה) מוקדש לחובה לקרוא בערב שבת - או בשבת - את הפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום. מרן השולחן ערוך כתב, שאם למד הפרשה עם פירוש רש"י נחשב כאילו אמר התרגום, וירא שמים יקרא התרגום וגם פירוש רש"י. והובטחנו בגמרא הקדושה, שהעושה כן מאריכים לו ימיו ושנותיו!

ומי שעדיין לא נהג כן עד כה, יתחיל משבת זו, פרשת בראשית, שבה מתחילים קריאת חמישה חומשי תורה מחדש, ומלבד שיקיים בזה תקנת חכמים שנפסקה בפוסקים ורבותינו המקובלים רמזו רום ערכה, הנה בחשבון פשוט ירכוש לעצמו כרבע מיליון מצוות לשנה, כי כל מילה ומילה בתורה היא מצות עשה בפני עצמה, שכל אחת מהן שקולה במרום יותר מכל תרי"ג המצוות, רכוש כה גדול להתייצב עמו לימי הדין בשנה הבאה עלינו לטובה. ויותר מכך, הן במכילתא (שמות יב) מבואר, שהמקבל על עצמו לעשות - נחשב לו כאילו עשה, ורבבות אלפי המצוות יזקפו לזכותנו כבר מעתה. לזכותנו - ולזכות עם ישראל כולו, הזקוק בזמנים אלו לכה הרבה זכויות.

ועל הטוען, כי הלכה זו, קשה לקיימה, מובא המעשה הבא.

פעם אחת ישבה עצרת משוררים ואנשי רוח, ושוחחו משתתפיה על פלאי הבריאה. נמנו וגמרו שדברים רבים יש, מאירי עינים ומשובבי נפש, נופים מופלאים, צפרים ססגוניות ודגי נוי, אך אין כפרחים הצבעוניים לשמח לבו של אדם ולהפעים את רוחו. העלו שמות פרחים מרהיבים ביופיים ונפלאים בניחוחם. נמנו וגמרו שהכתר מגיע לשושנה. מלכת הפרחים היא - ביופיה, בצבעה ובניחוחה.

בסמוך ישב חולה עם משרתו, שסעדו בחוליו, והטה אוזן לשיחת האנשים. אמר למשרתו: "חיי קשים ואפלים, מיוסרים וחשוכים. הבה אשיב רוחי בפרח זה שעל אודותיו הם מדברים. הנחני אליו".

אף כי היה האיש עיור ותתרן. דהיינו, סומא ונטול חוש הריח, הנחהו המשרת אל הגינה לשיח השושנים המרהיבות, ואמר: הרי הן!

עמד הסומא, בוהה באפלתו. נחיריו רטטו, בלא לחוש מאומה. הושיט ידו וחתר באויר: "איה היא?!"

אחז המשרת באמת ידו, וקרבו. לפת את הגבעול וצרח בכאב כשהחוחים נקבו את כפו: "לך תאמין לשיחת הבריות", התמרמר. "האומנים הללו, ניכר בהם שלא ראו שושנה מימיהם. אני חוויתי - נוקשה היא ודוקרת"...

ואנו יודעים מי צדק ומי הוציא דיבה. ויודעים גם מדוע, כי אם אין עינים לראות ואם אין חוטם להריח, ואם תופסים את הגבעול הטפל ולא רואים את התפרחת הנפלאה - ההתמרמרות מוצדקת.

כך מעיד הכתוב כי התורה נחמדה מזהב ומתוקה מדבש ונופת צופים, ויש המוכנים להעיד שניסו ללמוד ומשעממת היא...

וכמו כן, השבת, עונג וגם שמחה. ויש הרואים בה יום משמים וכובל, רחמנא לצלן.

מה נאמר? "כשושנים סוגה", ומי שאינו עיור ואינו תתרן, יודע להעריכה. (אבותינו ספרו לנו, ישיר ישראל)

	ראה תשס"ח
	אלול בפתח
	מַחֲזֶה שָׁכִיחַ הוּא בְּהֵיכְלֵי הַיְּשִׁיבוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה: מְאוֹת בַּחוּרִים רוֹקְדִים בִּמְלֹא הַמֶּרֶץ, שָׁרִים בִּמְלֹא גְּרוֹנָם, בִּבְחִינַת 'וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'' (שְׁמוּאֵל ב ו-יד) "בראשית" (א-א) סימן שלם בשולחן ערוך (אורח חיים רפ"ה) מוקדש לחובה לקרוא בערב שבת - או בשבת - את הפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום. מרן השולחן ערוך כתב, שאם למד הפרשה עם פירוש רש"י נחשב כאילו אמר התרגום, וירא שמים יקרא התרגום וגם פירוש רש"י. והובטחנו בגמרא הקדושה, שהעושה כן מאריכים לו ימיו ושנותיו! ומי שעדיין לא נהג כן עד כה, יתחיל משבת זו, פרשת בראשית, שבה מתחילים קריאת חמישה חומשי תורה מחדש, ומלבד שיקיים בזה תקנת חכמים שנפסקה בפוסקים ורבותינו המקובלים רמזו רום ערכה, הנה בחשבון פשוט ירכוש לעצמו כרבע מיליון מצוות לשנה, כי כל מילה ומילה בתורה היא מצות עשה בפני עצמה, שכל אחת מהן שקולה במרום יותר מכל תרי"ג המצוות, רכוש כה גדול להתייצב עמו לימי הדין בשנה הבאה עלינו לטובה. ויותר מכך, הן במכילתא (שמות יב) מבואר, שהמקבל על עצמו לעשות - נחשב לו כאילו עשה, ורבבות אלפי המצוות יזקפו לזכותנו כבר מעתה. לזכותנו - ולזכות עם ישראל כולו, הזקוק בזמנים אלו לכה הרבה זכויות. ועל הטוען, כי הלכה זו, קשה לקיימה, מובא המעשה הבא. פעם אחת ישבה עצרת משוררים ואנשי רוח, ושוחחו משתתפיה על פלאי הבריאה. נמנו וגמרו שדברים רבים יש, מאירי עינים ומשובבי נפש, נופים מופלאים, צפרים ססגוניות ודגי נוי, אך אין כפרחים הצבעוניים לשמח לבו של אדם ולהפעים את רוחו. העלו שמות פרחים מרהיבים ביופיים ונפלאים בניחוחם. נמנו וגמרו שהכתר מגיע לשושנה. מלכת הפרחים היא - ביופיה, בצבעה ובניחוחה. בסמוך ישב חולה עם משרתו, שסעדו בחוליו, והטה אוזן לשיחת האנשים. אמר למשרתו: "חיי קשים ואפלים, מיוסרים וחשוכים. הבה אשיב רוחי בפרח זה שעל אודותיו הם מדברים. הנחני אליו". אף כי היה האיש עיור ותתרן. דהיינו, סומא ונטול חוש הריח, הנחהו המשרת אל הגינה לשיח השושנים המרהיבות, ואמר: הרי הן! עמד הסומא, בוהה באפלתו. נחיריו רטטו, בלא לחוש מאומה. הושיט ידו וחתר באויר: "איה היא?!" אחז המשרת באמת ידו, וקרבו. לפת את הגבעול וצרח בכאב כשהחוחים נקבו את כפו: "לך תאמין לשיחת הבריות", התמרמר. "האומנים הללו, ניכר בהם שלא ראו שושנה מימיהם. אני חוויתי - נוקשה היא ודוקרת"... ואנו יודעים מי צדק ומי הוציא דיבה. ויודעים גם מדוע, כי אם אין עינים לראות ואם אין חוטם להריח, ואם תופסים את הגבעול הטפל ולא רואים את התפרחת הנפלאה - ההתמרמרות מוצדקת. כך מעיד הכתוב כי התורה נחמדה מזהב ומתוקה מדבש ונופת צופים, ויש המוכנים להעיד שניסו ללמוד ומשעממת היא... וכמו כן, השבת, עונג וגם שמחה. ויש הרואים בה יום משמים וכובל, רחמנא לצלן. מה נאמר? "כשושנים סוגה", ומי שאינו עיור ואינו תתרן, יודע להעריכה. (אבותינו ספרו לנו, ישיר ישראל)