Otzarot-Article

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם" (ז-כב) בְּמַכַּת דָּם נֶאֱמַר: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם", וְהִנֵּה עַל אַף שֶׁפַּרְעֹה רָאָה אֵיךְ כָּל מֵימֵי מִצְרַיִם נֶהֶפְכוּ לְדָם בִּן רֶגַע הוּא בִּטֵּל אֶת הַנֵּס בְּאָמְרוֹ: "הִנֵּה הֲרֵי גַּם הַמְּכַשְּׁפִים שֶׁלִּי הִצְלִיחוּ לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה!". בְּמַכַּת צְפַרְדֵּעַ אָמַר שֶׁהַחַרְטֻמִּים שֶׁלּוֹ הִצְלִיחוּ לְחַקּוֹת אֶת הַמַּכָּה. בְּמַכַּת כִּנִּים, אָמַר שֶׁאֵין זֶה מִשָּׁמַיִם, שֶׁהֲרֵי לְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים יֵשׁ כִּנִּים וְכַנִּרְאֶה יֵשׁ מַגֵּפָה. עָרֹב? בְּאַפְרִיקָה הָיָה רָעָב, לָכֵן כֻּלָּם נָדְדוּ לְמִצְרַיִם. דֶּבֶר? מַגֵּפָה שֶׁל שַׁפַּעַת הָעוֹפוֹת וְאֶחָד נִדְבַּק מֵהַשֵּׁנִי. שְׁחִין? קוֹרֶה... כָּךְ לְכָל מַכָּה מָצָא הֶסְבֵּר הֶגְיוֹנִי עַל פִּי דַּרְכֵי הַטֶּבַע כְּדֵי לְטַשְׁטֵשׁ אֶת יַד ה'.

נַחְשֹׁב לְרֶגַע, הַאִם אָנוּ לֹא מִתְנַהֲגִים לִפְעָמִים כְּ"פַרְעֹה"?

לְמָה הַכַּוָּנָה?

אַבָּא אֶחָד אִיֵּם כָּל הַזְּמַן עַל יְלָדָיו כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ: "אִם לֹא תֹּאכְלוּ יָבוֹא זְאֵב", "אִם תָּרִיבוּ בֵּינֵיכֶם יָבוֹא זְאֵב", "אִם לֹא... וְאִם לֹא... יָבוֹא זְאֵב".

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד נִמְאַס לִילָדָיו הַזַּאֲטוּטִים הַקְּטַנִּים וְאָמְרוּ לוֹ: "אַבָּא, מַסְפִּיק! אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא מְפַחֲדִים מֵהַזְּאֵב, אֵין שׁוּם זְאֵב, שֶׁהֲרֵי הוּא אַף פַּעַם לֹא הִגִּיעַ!"

מֶה עָשָׂה הָאָב?

יָצָא מֵהַבַּיִת, הִתְחַפֵּשׂ לִזְאֵב, כָּרַע עַל אַרְבַּע וְדָפַק עַל דֶּלֶת הַבַּיִת...

כַּאֲשֶׁר פָּתְחוּ לוֹ אֶת הַדֶּלֶת, הִתְפָּרֵץ פְּנִימָה וְהִתְחִיל לְהַכּוֹת בְּמַכּוֹת רַכּוֹת אֶת יְלָדָיו. הַיְּלָדִים פָּחֲדוּ עַד מָוֶת וְהִתְחִילוּ לִבְכּוֹת, לֹא מֵהַמַּכּוֹת הָרַכּוֹת אֶלָּא מֵהַבֶּהָלָה שֶׁאָחֲזָה אוֹתָם. הָאָב רָאָה שֶׁהַיְלָדִים לָמְדוּ לֶקַח וּבָרַח הַחוּצָה מֵהַבַּיִת.

כְּשֶׁחָזַר הַבַּיְתָה, וְהַפַּעַם בִּדְמוּת אַבָּא, הַיְּלָדִים קָפְצוּ עָלָיו וְהִתְחִילוּ לְחַבֵּק אוֹתוֹ וְסִפְּרוּ לוֹ שֶׁהַזְּאֵב אָכֵן הִגִּיעַ וְהִתְחִיל לְהַכּוֹת בָּהֶם: "אַבָּא!!! צָדַקְתָּ! בֶּאֱמֶת יֵשׁ זְאֵב, אֲבָל אֵיפֹה אַתָּה הָיִיתָ כְּשֶׁהַזְּאֵב הִגִּיעַ...?!"

לְעִתִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱלַץ לָתֵת לָנוּ מַכּוֹת וְיִסּוּרִים מֵאַחַר שֶׁאָנוּ קְשֵׁי עֹרֶף וְלֹא שׁוֹמְעִים בְּקוֹלוֹ, אַךְ בִּמְקוֹם לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂינוּ וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה אָנוּ כְּלָל לֹא מְבִינִים כִּי הַמַּכּוֹת שֶׁנּוֹחֲתוֹת עָלֵינוּ הֵן מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וְתוֹלִים אֶת בְּעָיוֹתֵינוּ בְּסִבּוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת, הָעִקָּר שֶׁלֹּא לִתְלוֹת זֹאת בְּמַעֲשֵׂינוּ, שֶׁהֲרֵי אָנוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים... (שֻׁלְחַן שַׁבָּת עָרוּךְ)

	וישלח תשס"ט
	מה גדולה בתביעה
	"וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם" (ז-כב) בְּמַכַּת דָּם נֶאֱמַר: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם", וְהִנֵּה עַל אַף שֶׁפַּרְעֹה רָאָה אֵיךְ כָּל מֵימֵי מִצְרַיִם נֶהֶפְכוּ לְדָם בִּן רֶגַע הוּא בִּטֵּל אֶת הַנֵּס בְּאָמְרוֹ: "הִנֵּה הֲרֵי גַּם הַמְּכַשְּׁפִים שֶׁלִּי הִצְלִיחוּ לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה!". בְּמַכַּת צְפַרְדֵּעַ אָמַר שֶׁהַחַרְטֻמִּים שֶׁלּוֹ הִצְלִיחוּ לְחַקּוֹת אֶת הַמַּכָּה. בְּמַכַּת כִּנִּים, אָמַר שֶׁאֵין זֶה מִשָּׁמַיִם, שֶׁהֲרֵי לְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים יֵשׁ כִּנִּים וְכַנִּרְאֶה יֵשׁ מַגֵּפָה. עָרֹב? בְּאַפְרִיקָה הָיָה רָעָב, לָכֵן כֻּלָּם נָדְדוּ לְמִצְרַיִם. דֶּבֶר? מַגֵּפָה שֶׁל שַׁפַּעַת הָעוֹפוֹת וְאֶחָד נִדְבַּק מֵהַשֵּׁנִי. שְׁחִין? קוֹרֶה... כָּךְ לְכָל מַכָּה מָצָא הֶסְבֵּר הֶגְיוֹנִי עַל פִּי דַּרְכֵי הַטֶּבַע כְּדֵי לְטַשְׁטֵשׁ אֶת יַד ה'. נַחְשֹׁב לְרֶגַע, הַאִם אָנוּ לֹא מִתְנַהֲגִים לִפְעָמִים כְּ"פַרְעֹה"? לְמָה הַכַּוָּנָה? אַבָּא אֶחָד אִיֵּם כָּל הַזְּמַן עַל יְלָדָיו כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ: "אִם לֹא תֹּאכְלוּ יָבוֹא זְאֵב", "אִם תָּרִיבוּ בֵּינֵיכֶם יָבוֹא זְאֵב", "אִם לֹא... וְאִם לֹא... יָבוֹא זְאֵב". עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד נִמְאַס לִילָדָיו הַזַּאֲטוּטִים הַקְּטַנִּים וְאָמְרוּ לוֹ: "אַבָּא, מַסְפִּיק! אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא מְפַחֲדִים מֵהַזְּאֵב, אֵין שׁוּם זְאֵב, שֶׁהֲרֵי הוּא אַף פַּעַם לֹא הִגִּיעַ!" מֶה עָשָׂה הָאָב? יָצָא מֵהַבַּיִת, הִתְחַפֵּשׂ לִזְאֵב, כָּרַע עַל אַרְבַּע וְדָפַק עַל דֶּלֶת הַבַּיִת... כַּאֲשֶׁר פָּתְחוּ לוֹ אֶת הַדֶּלֶת, הִתְפָּרֵץ פְּנִימָה וְהִתְחִיל לְהַכּוֹת בְּמַכּוֹת רַכּוֹת אֶת יְלָדָיו. הַיְּלָדִים פָּחֲדוּ עַד מָוֶת וְהִתְחִילוּ לִבְכּוֹת, לֹא מֵהַמַּכּוֹת הָרַכּוֹת אֶלָּא מֵהַבֶּהָלָה שֶׁאָחֲזָה אוֹתָם. הָאָב רָאָה שֶׁהַיְלָדִים לָמְדוּ לֶקַח וּבָרַח הַחוּצָה מֵהַבַּיִת. כְּשֶׁחָזַר הַבַּיְתָה, וְהַפַּעַם בִּדְמוּת אַבָּא, הַיְּלָדִים קָפְצוּ עָלָיו וְהִתְחִילוּ לְחַבֵּק אוֹתוֹ וְסִפְּרוּ לוֹ שֶׁהַזְּאֵב אָכֵן הִגִּיעַ וְהִתְחִיל לְהַכּוֹת בָּהֶם: "אַבָּא!!! צָדַקְתָּ! בֶּאֱמֶת יֵשׁ זְאֵב, אֲבָל אֵיפֹה אַתָּה הָיִיתָ כְּשֶׁהַזְּאֵב הִגִּיעַ...?!" לְעִתִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱלַץ לָתֵת לָנוּ מַכּוֹת וְיִסּוּרִים מֵאַחַר שֶׁאָנוּ קְשֵׁי עֹרֶף וְלֹא שׁוֹמְעִים בְּקוֹלוֹ, אַךְ בִּמְקוֹם לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂינוּ וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה אָנוּ כְּלָל לֹא מְבִינִים כִּי הַמַּכּוֹת שֶׁנּוֹחֲתוֹת עָלֵינוּ הֵן מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וְתוֹלִים אֶת בְּעָיוֹתֵינוּ בְּסִבּוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת, הָעִקָּר שֶׁלֹּא לִתְלוֹת זֹאת בְּמַעֲשֵׂינוּ, שֶׁהֲרֵי אָנוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים... (שֻׁלְחַן שַׁבָּת עָרוּךְ)